היום זה היום

מילים: לאה גולדברג (מתוך "שירי סוף הדרך")
לחן: עירית כץ 

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

לפעמים כל בוקר מרגיש לי כמו המשך שוחק ואפרורי של אתמול: קמה לבית שלא שינה פניו בלילה (חבל!) ואותן כוסות קפה מאמש בכיור. תיבת המייל מפוצצת מאותם לקוחות בשמות שונים, כולם לחוצים, כולם דוחקים. הזמן קצר, הנשימה גם. שגרה שהשינויים הגדולים שלה זה שיניים חדשות, כאבי גדילה פיזיים ואולי נפשיים, ואיפה נהיה בשבת הבאה (כנראה ששוב בבית, עם אותו סלמון ומרק עוף. חם, טעיםםם) הסידור מונח איפה שהנחתי אותו בסיומה של תפילת מנחה חפוזה אתמול, בין ארוחת ערב למקלחות; המחשב עם המטען באותה הפוזה, מחכה לי שאשוב אליו בנאמנות חונקת. והשגרה קצת אפרורית, הרבה לחוצה ודחוקה. 

אנחנו עובדים, ועובדים עוד, ועוד קצת. מסדרים את הבית, ועוד, ועוד הרבה. לומדים, מבשלים שוב ושוב את אותם חומרי גלם בווריאציות שונות, מקפלים את אותם הבגדים וחוזרים על הפעולות החשובות שהן לפעמים תמצית החיים. 

ובין כל זה, בין עייפות ללחץ להמתנה, אנחנו מחכים. מחכים לאיזה יום, או רגע, שיבוא, ומשהו מהשגרה הזו יתנער ויתערער (לטובה! רק לטובה!). איזה רגע מחונן, מהפך של אור וטוב; משהו חדש ומרגש שיגיח לשגרה שלנו, יאיר וינער, ויצמיח ואתנו מחדש. 

*

יש כאלה, שיוצרים לעצמם כל רגע שינוי, או גיוון מרגש: יציאה, בגד חדש, אוכל שלא טעמו, לימוד פורה או הליכה רעננה בטבע המתחדש בכל יום תמיד. איש איש ושגרתו, איש איש וחידושיו. 

*

הקב"ה ברחמיו נתן לנו תחנות כאלו: חגים. ראש חודש. שבת. תחנות שבועיות, חודשיות וסביב מעגל השנה, של עצירה, התבוננות, שינוי והתחדשות. זה נועד לרגש אותנו, להזיז אותנו, להעלות אותנו. אבל גם כאן, יש שיחוו זאת בלחץ מתוך מתח וחרדה, אם מהניקיון או המטלות הטכניות; אם מהעומס הרוחני. ויש את האנשים שזה עדיין לא מספיק עבורם, וכל יום מחדש ינסו להמציא את עצמם, או את יומם, לבאר ולהסביר, מדוע היום זה היום הכי, הכי מסוגל. הכי קדוש. הכי נדוש. הכי שמח, טוב. 

אבל, התבוננות מעמיקה יתר בפעולות הפשוטות, או ביומיום הרגיל, האפור, מגלה קשת של גוונים. שלפעמים, האפור מכסה אותם באבק. והתפקיד שלי כאישה, כאמא, זה לנקות אותו:) 

ואז, כל יום יכול להפוך לחגיגה של ממש: חגיגה משכרת של צבעים, תחושות, חוויות וצלילים. לא רק על ידי מוזיקה חדשה או גיוון במפה של ארוחת הצהריים. לא טיול מרענן או חברות חדשה. אלא היומיום עצמו: אותה תפילה, שהיא ייחודית ומרגשת לעכשיו, לא כמו אתמול או מחר; אותם רגעים של משחק על שטיח, יצירה משותפת בפאזל או קליקס; אותו זמן עבודה, ומענה ללקוחות, אותו זמן שבו אני עובדת על מנת לפרנס בית גדול להשם. 

אותו רגע קטן של קפה של בוקר, מול שמש רעננה ונוצצת, מזרימת אנרגיה ליום שלם. אותה תחושה, שקיבלתי הבוקר מלא בשורות טובות, חדשות: קמנו בבריאות, בשמחה. הבית, ב"ה, נותר יציב (כן, גם הבלגןJ) כמו גם הנשימה שלנו. השמש שעומדת על תילה, הלקוחות שממשיכים לנדנד (תמשיכו, תמשיכו! תודה לה') הלימוד שמחכה לנו, היחס לפרטים הקטנים.

 ההבנה הזו, שבכל בוקר מחדש, כמו שהוא, בלי שינויים או איפור מסיבי – טמון פוטנציאל ענק של חידוש, של יצירה, של עשייה; שבכל רגע שאני פועלת למען הבחירות הטובות שלי אני יוצרת חיים, עולמות שלמים; ההרגשה הזו שבכוחי כרגע ליצור עוד ועוד רגעי נצח ומשמעות – יכולה להעיף לגמרי את האבק, להעיף את היום שלי לכמה רמות מעל. לרומם, לנקות, לחדש ולדנדש. 

"המחדש בטובו בכל יום תמיד"...

*מעובד על פי שיעורו של הרב אריה שפירא שליט"א