בס"ד
החלון היה סגור ובחוץ העצים רקדו והשמים היו אפורים. לקחתי את הסוודר בצבע הבורדו והתעטפתי היטב, מנסה לגבור על הרעידות שאחזו בי. השיש היה נקי ועל הכירה עמדה המחבת. שמתי כבר את השמן והכנתי גפרורים למרות שהשעון מורה על השעה שש והוא יבוא רק בשבע. לא נורא, שהכל יהיה מוכן.
הלכתי לסלון, יישרתי את המפה והתלבטתי אם להחליף את המים באגרטל. נזכרתי שעשיתי את זה אתמול. אני מתיישבת על הכורסא, הפלאפון לידי. מציצה בשיחות אחרונות, אין שיחה שלא נענתה. פותחת ספר תהילים. סוגרת. מתי חיים יבוא, כבר שש ועשרה. הלו, חיים, איפה אתה. אה, בגהה, טוב, אני מחכה.
מנתקת את הפלאפון. מייחלת שמישהו יתקשר. למה שמישהו יתקשר? היום יום שלישי. ביום שישי יתקשרו כולם, להגיד גוט שאבעס לסבתא. הבנים של רותי ושל חיוש. שבת יבוא שימי. היום אין סיבה להתקשר. כולם עסוקים. הנכדים בכולל, ובלי עין הרע הנכדות עסוקות במבחנים, בעבודה, הנשואות עם הקטנים. הם ילדים טובים. מכבדים. אני מנסה לשכנע את עצמי. כל שבוע הם מתקשרים. כולם. כבר שש ורבע. עוד שלושת-רבעי שעה הוא יגיע.
***
השעה אחת עשרה בלילה.
מיכאל, אולי תבוא פעם אחת. רק פעם אחת. ועדיף שזה יהיה עכשיו. אני צריכה לשאול אותך כמה דברים. תביא איתך נורת לד שצריך להחליף בפרוזדור, לא היה לי נעים לבקש מחיים. הוא גם ככה מיהר לשיעור ואז לחתונה של הבן של החברותא שלו. אני אכין לך עוגיות וניל עם סוכר שרוף למעלה, לא אכלתי אותן כבר למעלה משנה. לעצמי אני לא מכינה והילדים מעולם לא אהבו את העוגיות האלה. אני אכין לך גם כוס תה עם פרוסת לימון ואז נשב ונדבר.
לא הרבה זמן.
תסביר לי, מיכאל, למה כולם טובים כל כך ודואגים, אבל כל היום אני לבד. הבית ריק, וביום שישי הוא מתמלא בקולות של צחוק וגרגורים של תינוקות. במוצאי שבת הם מנופפים לשלום בחיוך ואני אומרת תתקשרו כשתגיעו אבל איש אינו מתקשר. וחיים מגיע כל יום שלישי ורותי בראשון, אבל תמיד הם ממהרים ועסוקים. הם באמת עסוקים. חגית של רותי ילדה בת והיא אצלם עכשיו, ושייע של חיים מתחתן בעוד חודש. חיוש בעצמה מטופלת בקטנים והם מכבדים ודואגים. ואני לבד.
השעה אחת עשרה ורבע.
***
עוד נצא למזרח הרחוק, מיכאל. קום. הרי הבטחת לי, כל כך הרבה פעמים דיברנו על זה: ותמיד כיבדת את המילה שלך. כיבדת אותי. פשוט כיבדת כל דבר שזז. והרי אמרת לי, שיבוא יום ונזקין ואז נעלה על אווירון וניסע לראות את הפילים ברחובות ולהריח את פריחת הדובדבן, אמרתי לך זה לא מתאים. פאסט נישט. אתה – רב מיכואל, ואני הפשוטה שיודעת להכין עיסות של קציצות ועוגות שמרים מתוקות, נטוס למזרח? מה, אנחנו חיילים שסיימו צבא או צעירים שמחפשים את עצמם? לא, צחקת. אנחנו מבוגרים שמצאו את עצמם. ודווקא לכן לא נורא אם נגשים חלום רחוק שלך. אבל לא הגשמנו. רק אתה הלכת רחוק, ונשארת כותל המזרח שלי. כמו מצבה קרה וקשוחה. השארת אותי פה כדי להתמודד עם קירות נוזלים ובנים עסוקים, ועם רעד של זיקנה בידיים ולב הומה. לבבות לא מפסיקים לפעום כשמזקינים. אלא רק בסוף ממש, ממש, כמו הלב שלך. אבל שלי פועם וחי ומרגיש כמו לב צעיר ומתגעגע. ואוהב. וחסר.
השעה אחת עשרה וחצי.
סוף – סוף הגיע זמן לישון.
לילה טוב, מיכאל.
הערות
