בת – שבע,
כבת-שבע ליופי, לתום נשמתך
כבת שבע היית, ליפי-מבטך
עושה מאהבה,
שמחה ביסורים
שנשימתך כאבה,
על פיך מזמורים
בתמימות של בת-שבע
על חסדו אמונה
בשמחה של קבע
מוכנה, ממתינה,
כשהתבשרת-
כבת-שבע היית,
כבת שבע נשארת,
"מזמור לתודה"
רקדת ושרת,
ליל שבת, את כאובה,
ייסוריך עולים,
רצית לשתות משהו, להצליל מחשבה,
וספקותיך עולים...
מותר לשתות? אינך בטוחה...
ממתינה, לא מוצאת תנוחה,
"זה מותר", אמרו לך, את חולה,
"אחכה לקידוש... לא רוצה הקלה...."
ערב אחר אמרת – אני אשמה,
היום כואב לי יותר,
כואב לנשמה,
כואב לוותר...
רציתי שבעלי ישאר לצידי כשגברו הייסורים,
לא אפשרתי לו ללמוד את כל הסדרים...
כשהגיעו בשורות קשות חשבת על אחרים,
איך לא לצער, איך לכבד הורים,
בת שבע,
לתאר גבורתך
אין מי שיכול,
איך יכולת להפוך
מספדך למחול
לשמוח בחייך,
על ייסוריך למחול,
לשיר, להודות
כשאוזל שעון החול...
ויציאתך כצאת השמש,
כי בא השמש
מאמש
והחי יתן
יתן אל ליבו
לאסוף את שמחתך,
את אמונתך אל קרבו
בקשי רחמים
על ששת קטנים,
וימחה ה' דמעה
מעל כל פנים...
***
יהי זכרך ברוך.
הערות
