בס"ד
מפרסס אחורה עוד כמה סנטימטרים ואז מחנה את הוולוו סטיישן החבוטה ליד האוטו האפור של אלקייס. אני מטפס שתים-שתים, מתנשף בעלייה ומוחה את אגלי הזיעה. בשקית שבידי קופסת גלידה וניל-דובדבן, הטעם האהוב על רחלי, ופותח את הדלת.
הבית מקבל את פני באורות מעומעמים וריח של עופות נאפים. אז היא בבית, במצב רגוע למדי. מצוין. טוב שהבאתי גלידות.
"ערב טוב", היא מחייכת אלי ברוגע, מכבה את התנור ומוציאה את העופות. אני ניגש לענין. "אמא התקשרה אלי".
הגב שלה מתקשה, והיא מזקפת אלי במהירות. "אתה רוצה לאכול עכשיו מהעוף? הוא טרי וטוב". "היא שואלת אם נוכל לבוא לשבת". אני פורק את השקיות עם הגלידה על השיש החלבי, ושולף שתי צלחות קטנות. העוף שחום היטב, שוחה ברוטב אדום. אני מסתכל עליה.
"נו"?
"מה נו? יש לי מה להגיד? אתה יודע את התשובה. לשים לך גם תפוחי אדמה אפויים?"
אני מסרב ומתיישב ליד השולחן. "מה אני אגיד לה שאת לא מוכנה לבוא? אני לא יכול להגיד כזה דבר".
"אז אל תגיד. תאמר שאני לא מרגישה טוב, או שריקי באה לשבת או שאנחנו בכלל נוסעים לצדיק מיבניאל. זה לא ממש משנה".
אני הופך את העוף מהבטן לגב, "אולי בכל אופן? לא היינו שם מתשרי, והרבה חלף מאז. היא במקום אחר. היא לא תפגע בך שוב". אני מברך ונשנק. הרוטב רותח. מעיף עליה מבט. היא מעבירה סמרטוט על השיש, ונפנית להדיח את הסירים. "בואי תאכלי גם".
"אני לא רעבה, ואני לא אוכלת עוף באמצע הלילה. ואין פה על מה לדון. דברנו על זה, זה שאתה לא מוכן לדבר עם אמא שלך גלויות ולהסביר לה היטב שאני פגועה, זה בעיה שלך".
הגלידה נמסה על השיש.
***
גם אז ניסיתי להיות המתווך. בשבת ההיא בסוף תשרי. רחלי הכינה את כל האוכל, ואני אמרתי לאמא שחלות נביא של ויז'ניץ.
"לא צריך, יש לי בפריזר", היא ענתה לי. הסברתי לה שאנחנו לא כל כך אוהבים חלות מהפריזר, ושלויז'ניץ יש חלות מעולות. "טוב, אם אתם רוצים. תעשו מה שאתם רוצים".
רחלי טענה שאמא נעלבה. מה פתאום נעלבה, מה אמרתי, שנביא חלות של ויזניץ? ודאי שגם לה זה רך וטרי יותר. בלוטות הטעם לא מזקנות. אולי כן. כי הכבד שהיא הגישה לשולחן בשבת בבוקר היה תפל וגבשושי, הוא נשאר בקערה בלי שאיש נגע בו, מלבדה, כמובן. אמרתי דבר תורה והילדים שרו, רחלי קמה להגיש ולפנות ולהדיח ולהגיש שוב, ואמא ישבה בראש השולחן, לסתה שמוטה ועיניה שקופות.
***
"תודה היא לא אמרה לי. תודה אחת, קטנה." בכתה לי רחלי במוצאי אותה שבת. הלכנו במרץ סביב לפארק בקצה השכונה. "כל כך הרבה טרחתי על האוכל. גיוונתי בסלטים, הכנתי את המוס שהיא אוהבת. הכל היה ארוז כמו קייטרינג, ואני לא הפסקתי להתרוצץ כל השבת. שלא לדבר על זה שארזתי הכל, כולל מצעים ומגבות, וניקינו במוצאי שבת, כדי שלא יהיה לה קשה. תודה, תודה אחת",
זוג שעבר על פנינו הסתכל בענין על רחלי הדומעת ועלי הבוהה במזרקה הכחולה. לא כל כך הבנתי מה הענין. הרי אני אמרתי לרחלי תודה כמה פעמים, אז היא לא אמרה. בשביל זה לעשות עסק.
נו. אלמנה.
***
אני מחנה את הסטיישן שלי ליד הקאיה הנוצצת של וילמן, בידיי ארגז קוקה-קולה ועיתון שקניתי לאמא. רחלי שלחה לה גם מאפינס ופס גבינה, והזהירה אותי שאני לא יוצא מכאן בלי לדבר עם אמא על כל הענינים. אני מטפס שתים-שתים, ומגיע לקומה השנייה. אני שומע קולות מהבית. לא אמור להיות שם מישהו, זה ממש מוזר. אני נוקש על הדלת, ואחרי נקישה אחת אני נעצר ומקשיב לדיבורים.
... תמשיכו, תמשיכו לבוא ככה, מתחסדים, עם ארגזים של עופות ואורז, עוגת שוקולד ובקבוקי ספרינג. מעיפים אותי אל מחוץ למשחק, כלי שאין בו שימוש...
אוי וי, אמא מדברת לעצמה. זה ממש גרוע. אני נוקש חזק על הדלת.
צריך דחוף להוציא אותה מהבית, שתעבור לגור אצלנו. היא מדי בודדה.
היא לא עונה. היא עכשיו ממש צועקת, אני מניח את התבניות על הריצפה ומקשיב-
אה, אברום, אם היית כאן, היית מחמיא לי על הכבד קצוץ, כמה שהוא דק ונימוח. היית אומר, אין כמו החלות שלך, אמא. כמה טרחת. אברום, הם באים כמו קייטרינג, אני רק צריכה לשלם. גם מצעים אני לא פורסת, 'שלא יכאב לך הגב'. אבל כואב לי, כל כך כואב לי. אה, אברום, אתה זוכר איך הייתי טורחת כל השבוע על המאכלים, איך הם היו אומרים שרק בשביל זה כדאי לבוא, שהם מתגעגעים לטעם של המרק עוף שלי, אה, אברום קופסאות פלסטיק עטופות בניילון נצמד, סיר צ'ולנט וביצים קשות. תבניות אלומיניום זרות ממלאות את המקרר, מסתירות את המעדנים שקניתי לילדים, מועכות את המטבוחה שבישלתי אתמול... עוד מעט הוא יבוא, ושוב יביא לי מטעמים...
אין לי כח יותר, אברום. אין לי כח.
הערות
