בס"ד
הגלידה היתה קפואה ואכזרית ליום סוער כזה. השיניים שלי נקשו לקצב טיפות הגשם, או אולי לקצב ריקודי ליבי. ליקקתי את הגביע בעקשנות. אצבעותי האדומות נכרכו סביבו כאילו היה מפזר חום, ללא התחשבות בזוג כפפות העור שנחו בכיס מעילי. הגשם ירק על חלונות הקיוסק, יוצר אדים מטשטשים ביני לבין ההמון. גלידת פיסטוק-פקאן, זרויית אגוזים וקוקוס.
ישבתי לבד.
בחוץ הגשם ועוברי אורח שנקלעו לסערה, בפנים מוטקה, המוכר השמן ואני. מגלגלת את הגלידה בין לשוני שהולכת לקפוא. הגשם מתגבר. מוטקה מכבה את המוזיקה הרועשת ופותח חדשות, אני מבקשת שינמיך את הווליום. אתמול הוא עוד אמר לי שהוא אוהב אגוזי פקאן מסוכרים, אלה העטופים בדביקיות מתוקה, שאתה שוקל בזהירות ודוחף עוד אחד לתוך הקופסא.
היום הוא לא הסתכל עלי. ידעתי שזה מה שיהיה, הוא הזכיר את אגוזי הפקאן בקשר לסבתא שלו, אצלה הוא נמצא כרגע. יש לה עץ פקאן בחצר. העלים שלו מלאי אבקה שנמרחת על כל ריצוף האבן ומלכלכת באופן תמידי. סבתא שלו אוספת את האגוזים שברחו מן העץ, קולפת אחד-אחד, מצפה בסילאן ובסוכר חום ומכניסה לתנור.
אני שוברת את הגביע, בביסים גדולים ומקבלת צמרמורת מהקור, כזו שחודרת עמוק לשיניים ועוברת הלאה לעצמות. אני מרגישה את הכבד מתכווץ ומתעטפת טוב יותר במעיל הצמר.
פעמיים הושטתי יד. לפני שלוש שנים, והיום.
גם היום, כאז, הבחנתי ביובש שיש על כפות ידיו. אז, ההבחנה הזו שעשעה אותי. את שמה לב לשטויות. תקני לו קרם ידיים. לבשתי היום את השמלה השחורה עם הכפתורים הכחולים. תיפורים גסים בחוט כחול. אף פעם לא אהבתי שחר וכחול. זה מנוגד בעיני. מה אכפת לי. אמא הגיעה איתי, וגם אבא. לא רציתי. אמרתי להם שאבוא יותר מאוחר, ונשב יחד. הם התעקשו. זה היה נס, כי אם לא, לא היית יודעת איך קוראים לי ובת כמה אני. קוראים לי מיכל ואני בת עשרים ושתיים. מהדורת החדשות עוברת לתיאורי מזג האויר, אני מוצאת שזה נושא מרתק, תלוי איך מגישים את זה. מעבר לכך, זה נושא מיותר כרגע כי את הקור מרגישים כל נושמי עפר, גם בלי גלידת פקאן וגביע פריך.
הגביע מתקרב לסיומו. אני מציירת על החלון שליידי סמיילים מעוותים, מוציאי לשון ועתירי קרניים. אמרתי לאבא ואמא שאבוא עוד מעט. אני צריכה קצת שקט. אני מוצאת ששקט זה ענין מודולרי. אם הייתי שואלת את מוטקה, הוא לא היה מגדיר את מה שקורה פה כ"שקט". הדלת לא מפסיקה להכניס בובות-שלג המבקשות להפשיר עם כוס סחלב בעל ריח מתקתק או משקה קינמון. יש גם משקה אגוזים וקפה הפוך, אבל איש אינו מבקש גלידה. יש שמתעקשים על מאפה בחינם, וגם ישיבע- בוחרים ששואלים על מרק או קדירת דגים ברוטב. מוטקה מתרוצץ בין משטחי העבודה, בוזק סוכר, מקציף חלב וטוחן פולי קפה.
מדי פעם הוא מעיף מבט צר לעבר השולחן לידו אני יושבת, בודק אם אפשר לנקות שם. אני מלקטת את הפירורים שנשרו מהגביע ואוספת את חפצי. הרוח חובטת באפי. אני דוחפת את ידי לתוך הכפפות, מישירה מבט אל היום האפור שמתיז בי את גליו. מעבירה לשון על שפתי הצחיחות.
המזוודה כבר ארוזה. אתמול דחפתי לתוכה את הפריטים האחרונים, כמו מחשב ומטענים וראש – פאה. את הדברים הגדולים כמו קרטונים של בגדי קיץ ואוסף התיקים שלי העברתי לאבא ואמא עוד אתמול. כעת אני הולכת חופשיה, הפלאפון בכיסי, מנותק. אני דוחפת את ידי עמוק יותר לתוך הכיסים, ונתקלת בחפץ קר ונוקשה. המפתחות. בלי לחשוב, אני פונה בעיקול מאחורי חנות לממכר פלאפונים, ונכנסת לרחוב הצדדי.
המונה - ליזה. דבר ראשון אני נתקלת בפרחי המונה – ליזה שמחייכים אלי מהחלון. איך שכחתי לקחת אותם. לעלות? באחת אני מסתובבת. המונה ליזה תתייבש כאן, פרחי הפעמון בצבע היין ינשרו למדרכה שמתחת. ילדים ידרכו עליהם והם ייהפכו לאשפה שיאסוף מטאטא הרחוב. אני מחישה את צעדי, הולכת אל הגשם. יש הרבה עציצי מונה ליזה חדשים בדוכן הפורח של יפה.|
הערות
