רב'חיים שלי

בס"ד

גם אני הייתי שם, חלק מתוך הדבר העצום, הגדול, האמיתי הזה.

שפופה, אבלה, כמו חושך שמתפשט בלב. אבלה, גם – שמחה? שמחה להיות חלק. ללוות אדם גדול כל כך, שתורתו מלווה אותנו, שליווה את העם ואת הדור על כתפיו הכפופות, כל כך הרבה שנים.

להיות חלק מהמון שנוהר לעבר יעד אחד, מצפה את הכבישים והמדרכות באמת פשוטה. בהשם הוא האלוקים. בלהיות חלק מצבא של לומדי תורה ואוהביה. להיות חלק מקהל שקט, רציני, שהגיע במסירות נפש ל"עצרת המליון". עצרת, העולם עצר ממלאכתו. חנויות לא נפתחו, וכבישים נותרו ריקים כמו הלבבות. עצרת, בה איש לא ציווה על אף אחד לבוא. רבבות, רבבות, זקנים עם נערים, נשים וטף, הגיעו מצו פנימי שציווה עליהם לקום וללכת. ללוות. להיות חלק. איש לא אמר; רב לא פירסם. רב לך שבת. כדאי הוא רב חיים, להצטער עליו. ללוות אותו. כדאי.וכדאים כולם לבוא, לחזות בביאת המשיח בזעיר אנפין: מכל קצוות תבל. קצוות של אנשים, של אוכלוסיות, של שונות פנימית וחיצונית, ודמיון אחד שגובר על כולם: הקשר, החוט המחבר, רב חיים. 

לא זכיתי לראות אותו, או להיות בביתו.

אין לי סיפורי מופת לספר, או ברכה שהתקימה. גם לא שאלת רב שלאחר שנים ראינו בחוש את מימושה. לא. לא היינו עולים אליו לכל שאלה, התיעצות או ברכה. 

אבל, רב חיים. רב חיים אמר.

בכל מאורע ציבורי, במה להתחזק. מה לעשות. כיצד לנהוג. קורונה. סגרים. מלחמות. אזעקות. פטירה של רב. ממשלה כזו או אחרת. גזירות ונגיפים. תמיד יש את רב חיים שיגיד, מה לעשות. לפתוח או לסגור. להתחסן או לא. לברוח למקלט או להגיד תהילים. לקבל שבת בזמן או ללמוד הלכות לשון הרע. לא ירדו טילים בבני ברק; נשים בהריון יתחסנו, ברכה והצלחה.

רבחיים אמר. ההנהגה הציבורית הזו, נשיאת העם על כתפיים, הביאו לי עוגן פנימי בטוח ורגוע, ברמה האישית. לא ראיתי אותו, אף פעם; לא עליתי לביתו. אבל הספיק לי לעבור רחוב ליד בשביל שהלב ינתר, להגניב מבט, למשוך חצאית ולהשאר רגועה. רוגע פנימי כזה, שיש מי לסמוך עליו, שיש מי שלומד ומחזיק את העולם בתורתו. יש לנו גדול והוא עוגן הצלה. 

והיום.

הבוקר סגרירי, השמים אפורים, ולפיד התורה שבער 94 שנותיו, כבה ברגע. משהו כבה בתוכי. חוסר רגיעה, חוסר נחת. מי יתן לנו תמורתו. התורה של רב חיים, והבטחותיו, הברכות ברמה הציבורית והלימוד התמידי שלו, כמו נר תמיד שדולק, כמו קרבן תמיד כזה, קרבן ציבור. ועכשיו, מה יהיה, ומי. יש לנו על מי להשען – על אבינו שבשמים. ותורתו של רב חיים לא נעלמה לה, אותיות פורחות באויר, והגמרות והדפים ממשיכים להשמר בתוכנו, לשמור עלינו, להגן. רב חיים וודאי פועל בזכויותיו עבורנו. אבל, העולם הגשמי שכאן, נותר חשוך וקריר. כאן אין לנו רב חיים. והלב בוכה.

חבל על דאבדין.