טורים

המלחמה נגמרה. כל כך הרבה נגמר יחד איתה; כל כך מעט התחיל וכל כך לא מספיק, לגלות שעדיין נמשכת. הלב עדיין פועם, מה אם זה עוד לא ממש נגמר? הגלות?

ושוב הפטרות של נחמה, תקווה וגעגוע בתוך דרום אדום, מכלניות ומדם. מבקשות ממך, ממני. מפיחות חיים ותקווה שרק בה אפשר להאחז...

לפעמים קשה להתחבר לרגשות קשים כמו אבל, ובפרט אבל על חורבן הבית. אבל השנה, השנה לא צריך להסביר... צריך רק טיפה אחת, טיפה של רחמים.

אחרי כמעט שנה של שבי ומרורים, שש נשמות. שישה נרות נשמה, כי נר ה' נשמת אדם. ותקווה אחת ליום - לאלף השביעי, שיגאל אותנו מהחולין, מהצער, למציאות אחרת.

מוקדש למלכות אסתר באשר הן, בשבי מבית ומחוץ לאמהות שלא מפסיקות לבקש ולכל מי שהגיע למלכות, ולא סתם...

פורים תשפ"ד, בצל חרבות ברזל, ולשמחה מה זו עושה? כמה הרהורים ומחשבות על התקווה, שלא אבדה לנצח, ועל ההבטחה שלא יכלמו לנצח.

חרבות ברזל משתוללת מבית ומחוץ, ואני תפילה

אב, כאב, כמו אב; מזל אריה, אש אוכלת, או נחמה? מחשבות והרהורים על החודש, על מהותו, ועל החיבור שלנו לאב, לכאב, ולאבינו שבשמים.

"המחדש בטובו בכל יום תמיד" - כמה מחשבות על איך להתרגש בכל בוקר מחדש מזריחה נוצצת, כוס קפה מרעננת או תפילה מתוקה, גם (ובעיקר) בתוך עומס ושגרה טובענית.

עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי, גורם לי (בזכות בני בן ה - 4) לחשוב על בחירות של יהודים בדורות לפני, בחירות ברע, וגם על הבחירות האישיות שלי.

בעקבות יום השואה

שיר ומחשבות שנולדו מקריאת ההפטרה מתוך "שבעה דנחתמא", הפטרה מנחמת שהביאה איתה שיר מנחם, וקריאה לקום ולהאיר הלאה.