בס"ד
בחרב ובקשת // רחל רביץ
פרשת ויחי, החותמת את חומש בראשית, מתארת (בין השאר) פרדה של אב, אבי האומה, מבניו – שנים עשר שבטי קה. הפרדה הזו מגלמת כל מה שפרדה יכולה לכלול: ברכות ותוכחות, צער ונחמה, תקווה ועצב. סיכום של חיים שהיו ושיבואו, הדרכה לעתיד וביאור של העבר. לאחר שברך את בניו, יעקב פונה אל יוסף ואומר לו:
"ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" (בראשית מח, כב).
מלחמת שכם, שנועדה להציל את דינה, לא היתה לרוחו של יעקב. הוא הוכיח את שמעון ולוי על מלחמתם, אולם, הוא מציין את המלחמה כדי להסביר כיצד שכם נפלה לידיו: בחרבי ובקשתי. ולא, לא היתה זו חרב כסופה של לוחמים. על פי ביאור הפרשנים, מובן כי יעקב ניצח בזכות תפילתו ואמונתו:
תרגום אונקלוס: בצלותי ובבעותי (תרגום אונקלוס) כלומר בתפלתי, כדרך שאומרים: תתקבל צלותהון ובעותהון.
רש"י: "בחרבי ובקשתי" - היא חכמתו ותפלתו
כשהארץ לוחמת, מי בחזית ומי בשדה הקרב; מי בשדה הקרב בעוטף עזה ובתוכה, ומי בשדה הקרב האישי, הפרטי, חשוב לזכור את המקור לניצחון: בצלותהון ובעותהון. בחכמה ובתפילה.
אויבים יש מבית ומחוץ; ולעיתים, מלחמה מול אויב "ביתי" קשה יותר, ועקובה מדם. אין מלחמות ללא נפגעים, ואין מלחמה ללא אויב. והאויב הזה יכול לתעתע, לאיים ולחדור כל גדר הגנה וכל כיתת כוננות. אין לו חרב; ואין קשת שאפשר לנעוץ בו ולומר, ניצחנו.
כי רק בקשת חכמים, אפשר לגבור עליו, ולנצח.
אוחזת בחץ וחרב,
נועצת לפנות ערב
שעת מנחה, ושמש
שוקעת שוב כמו אמש
יום עובר, ויום
מתעקשת כמו חלום
הוא עוד לא בא, הלום
נואשת, רק היום.
בחרב ובקשת
תפילתה מתעקשת
רק היום, נוקשת
בצלעותיי, חץ וקשת
לא הלמות תופים
לא רהב לוחמים
מלחמת עייפים
לעת ערב, דמדומים
רק תפילה אשא
נועצת ונוקשת
בחכמת אישה קטנה
חרב מבקשת.
הערות
