בס"ד
אתמול סיפרתי ליעקב בן ה – 4 על עשרה בטבת.
הסיפור שתיארתי לו היה פשוט, בהתאם לגילו:
היהודים עשו עבירות. לא חזרו בתשובה. הקב"ה העניש אותם ושלח את הרומאים שיהרסו את בית המקדש.
מסתבר, שזה בכלל לא היה פשוט, לא עבור יעקב, ולפעמים גם לא עבורנו.
ההבנה הזו, שיהודים עשו עבירות – היתה ממש קשה לו: אבל יהודים הם צדיקים. איך הם לא חזרו בתשובה? הוא שאל בתמימות ילדותית, ממיסה, וגרם לי לחשוב.
מסתבר שלהבין מורכבות כזו, קשה לילד בן ארבע אבל גם למבוגרים הרבה יותר.
איך יתכן שאדם מבוגר, אחראי, רציונל, בוחר ברע? איך ניתן להסביר שאנשים עם חזות הוגנת, טובה, "צדיקה" במובן הצודק, החכם – בוחרים בבחירות לא נכונות?
היה קשה לי להסביר לו. ולי.
מסתבר, שהיכולת לבחור, גם ברע – נתונה לכל אחד, תחת כל חזות. בלי הבדלי דת, גזע, גיל או מין. אמנם, נצטווינו לבחור בחיים. אבל עדיין יש גם אפשרות אחרת, כואבת.
יום הקדיש הכללי
לא סתם נבחר יום צום עשרה בטבת, ליום הקדיש הכללי. יום כזה של אבל, שבו אנחנו יכולים, מותרים, להתאבל ולזכור את מה שכואב. לדעת שזה קשור לגלות החשוכה והקרה, ולהבין את הקשר בין החושך הפרטי לבין החושך הכללי.
היום הזה הוא גם יום שנקבע כתענית, כאבל, לאלו שנרצחו בשואה, הי"ד. מין תזכורת מהדהדת לאותם בני אדם שבחרו לטרוף כחיית השדה, ליכולת לבחור ולתוצאות הקטלניות שלה. ומנגד, תזכורת לאותם מקדשי השם שנספו, תוך שמירה על צלם אנוש ועל צלם אלוקים. שוב, את היכולת לבחור, גם הנאצים לא יכלו לקחת, גם לא ברגעים האחרונים.
*
אני בוחרת ביום הזה, לא רק להתאבל, אלא גם לחשוב על הבחירות שלי. לבדוק האם הן תואמות את המטרות הפרטיות והכלליות שלי, ולבחון עד כמה הן מתכתבות עם המטרה הכללית: גאולה, אור, חום וטוב. גאולה אני לא יכולה להביא, אבל גאולה פרטית לבית שלי, לבעל, לילדים, ולמסביב - בהחלט. יש לנו הרבה כח, בבחירה הזו.
*
והיתה לו עוד שאלה: איך יתכן שהשם שלח את הרומאים שיהרסו את בית המקדש? הרי ה' הוא אבא טוב... חיבקתי אותו. וחשבתי לי עוד.
אז כן, לפעמים הטוב הוא להעניש, לחתוך בבשר החי. לבחור לראות את הצדדים הלא טובים ולטפל בהם, כדי שהטובים ימשיכו לפרוח. כדי שהטוב יוכל לבוא.
שאלתי אותו, אם יש ילד שמקבל מתנה יקרה, והוא שובר אותה, או מציק איתה לאחרים, מה אמא תעשה? -תיקח לו, הוא השיב בבירור. באמון. מניסיון:)
נכון. לפעמים, אנחנו צריכים לחתוך מוגלה כואבת בשביל להציל את כל היד. וההבנות האלו, מסתבר, מורכבות מאד, כואבות מאד, ולא רק לילדים בני ארבע.
ביחס לאלוקים, ברור לנו שהוא בוחר, רוצה ועושה לטובתנו – גם כאשר לא תמיד אנחנו מבינים למה ואיך.
אבל, ביחס לאנושות. ההנחה הזו, למרבה הצער, לא תמיד נכונה. ואז, השאלה הזו כואבת הרבה יותר: איך אבא מציק לילד שלו, איך יתכן מציאות בה במקום להיות בצד המגן והמושיע, אב יכול לעשות הפוך: לפגוע, להחליש ולשבור?
התשובה לשתי השאלות היא אחת: הבחירה החופשית. לכל אדם יש את האפשרות לבחור מה ואיך להיות, לעשות, לחשוב. זה נכון גם לגבי בחירות קטלניות, אבל גם לגבי היכולת לקום, להתמודד, ולצמוח מתוך הקושי.
אלו ששברו אותנו והרעו לנו – בחרו ברע. לקחו את כח הבחירה וניצלו אותו כדי לזרוע רוע והבל. אנחנו ניקח את אותו כח גדול, עוצמתי, ונשתמש בו כדי לבחור בטוב.
את אותה יכולת שהם לימדו אותנו לקלקל – אנחנו נתקן בכך שנגדל להיות טובים, למרות הקושי.
וזה נכון גם ביחס לחורבן הבית: דורות שבחרו לקלקל ולהרוס – יכולים להיקטע אם אנחנו נבחר בטוב. הבחירה היא אישית. וכל אדם, גם אנחנו, בכל רגע שנבחר לעשות בו טוב, להאיר במסגרת הנתונים הקיימים, הנוכחיים – יהיה תיקון ותשובת המשקל, ויזרז את הגאולה להגיע.
כן, שוב כמו בגן הילדים, "עוד לבנה ועוד לבנה" – כקטנה, האמנתי בזה: שכל מעשה טוב יבנה לבנה בוהקת, נוצצת, ייחודית, שתזרז את בניית המקדש.
אני רוצה, אני בוחרת, להאמין בזה גם היום.
שנזכה, ונראה כולנו במהרה לאורו.
הערות
