כרחם אב

בס"ד 

כרחם אב 

• כאב: "משנכנס אב ממעטין בשמחה".

 המשמעות הראשונית של חודש אב, היא כאב. זמן של התכנסות, התבוננות. בבית ילדותי, בחודש אב, למרות שהוא בעיצומו של יולי אוגוסט התוסס והכיפי (במבט ילדותי כמובן), תשעת הימים היו ימים שבהם מתכנסים בבית. לא חברות, לא בילויים; לא קייטנות ולא טיולים. היה משעמם למדי, וחם, ובעיקר לבד וכואב. המטרה היא להתכנס פנימה. להתבונן. לכאוב. להתחבר לכאב, ודרכו, איתו, להתחבר לכאב כללי, של אב המתאבל על בניו. בנים המתאבלים על ריחוק של אבא. כמה סימבולי, שהמילה "אב" נגזרת מהמילה "כאב". כמו – אב. "משנכנס אב ממעטין בשמחה". מהי האבהות הזו, שממעטת שמחות, שמתאבלים עליה, שכואבים אותה, אבות שבוכים על בנים. בנות שבוכות על אבות. כמה כאב היא כורכת, מזכירה. כמה געגוע וציפייה לנחמה. 

• עוצמה

 אבל אבהות היא לא רק כאב וגעגוע. היא גם עוצמה, כשם החודש הנוכחי: בבבלית פירוש השם הוא אש, וזוהי משמעות נוספת לשם החודש, לפיה הוא נקרא על שום החום הכבד השורר בתקופה זו של השנה. אש, כמו אב וכמו כמעט כל יסוד בבריאה, יכולה לחמם, להאיר. היא גם יכולה לשרוף ולהחריב. אריה מסמל את חודש אב, כמלך החיות, כעוצמה שיכולה להנהיג, להגן ולמלוך; או, חורבן הבית עליו אנחנו מבכים בחוש הזה יותר מתמיד: הזמן בו אריה, במקום להיות מלכותי ואצילי, הופך לחיית טרף מאיימת, אלימה, תוקפנית. ואז, כשהבית חרב ונשרף מאש מלחכת, ששורפת את הקשר ואת החיבור, את המלכותיות ואת בית המלוכה; במקום לפידים מאירים ומחממים, ומלך חיות  – נותר חורבן בית, ואפר, ובכי עמוק וגעגוע לאבא שהוא מלך אמיתי, נאצל. הכאב גדול יותר, כשהוא נובע מאותם גורמים שתפקידם להגן, לנחם, להאיר. "מהרסייך ומחריבייך, ממך יצאו". אנחנו מבינים וסולחים לכאב חיצוני; קשה הרבה יותר להכיל אמהות שמפנות עורף לבנותיהן, או אבות ואש ואריה שמשתמשים בכוחם הטוב כדי להחריב ולשרוף. ולכאב הזה אין מנחם, ואין מרגיע. וזה הזמן לבכות, להתאבל, על עוצמה שהביאה לאבדון, על אש שורפת ואריה מלחך, על אב שהגלה ומגלה מבלי לגלות את כבוד מלכותו עלינו. 

• צמיחה

 אבל, בגמרא מובא כי יש טעם נוסף ומשמעות נוספת לשם החודש: מקורו במילה האכדית אַבּוּ (קנים). בחודש זה נהגו לקצור את הקנים לצרכים שונים. גם בבית המקדש היה חודש אב מסמן את סוף הזמן בו כרתו עצים לצורך המערכה שעל המזבח (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קכ"א, עמוד א'). במילון, המילה אב מוגדרת כצֶמַח רַךְ וְרַעֲנָן: יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל" (שיר השירים ו, יא). אבהות היא גם צמיחה, התרחבות, נתינה. אב מוגדר אב, מהרגע בו יש המשכיות והגרעין שלו מתרחב הלאה, לדור הבא. ילדים הם פרחים קטנים; כולנו פרחים לאבות, כולנו צומחים, ומצמיחים הלאה: מעשה טוב שזורע נבט לעוד טוב; מילת עידוד או חיוך של נחמה. גם האב הכי מכאיב בעולם, הביא לילדו את היכולת לצמוח. הפריח בו חיים, ואת היכולת לבחור בהם שוב ושוב, בכל יום מחדש. כמה נחמה יכולה להיות במחשבה על איחוד מחודש, על זמן בו ימלא שחוק פינו מלראות אבות צעירים מבניהם, ולהפגש מחדש עם אבהות מיטיבה, מלכותית, מנחמת. 

• נחמה 

 מתוך היכולת (והחיוב) לצמוח ולבחור מחדש בחיים, אפשר להרחיב את המשמעות של הכאב. להבין, שממנו צומחת הנחמה. המשמעות העיקרית של החודש, היא "מנחם – אב". הקידומת הזו היא גם התיקון לכאב ולריחוק. רק האב, יכול לנחם על היעדרו, על חסרונו, על פגמיו, על הכאב שבהיותו. כמה אבסורדי, אבל מדויק. אנחנו מבקשים רחמים מאב הרחמים, מבקשים להתנחם מבעל הנחמות. כרחם אב על בנים, כן תרחם עלינו. החודש הזו מביא איתו בשורה של נחמה. אבהות, כוללת בתוכה את היכולת לנחם. ואבהות לא רק ביולוגית: זה הזמן להתאבל ולהתחבר לכאב, ולהתנחם בנחמתו של אב רחמן, גדול יותר, שמפצה על היעדר ביולוגי, פיזי, רגשי או כל כאב אחר שמקורו ב- "אב". "כי אתה השם באש הצתה, ובאש אתה עתיד לבנותה" (מתוך ברכת נחם). אותה האש ששרפה, רק היא בכוחה לנחם, לחמם, להאיר, ולבנות מחדש. הנחמה צומחת מתוך אותו השורש, אותו המקור - רק הקב"ה, מנחם ציון ובונה ירושלים.

• תפילה

 זה זמן לא רק לקונן, אלא גם לקוות לימים טובים יותר. לגאולה כללית, לגאולה פרטית, שבה נבין את מה שקרה לנו. נבין כיצד כל מה שקרה לנו הוא טוב במהותו, ומתוכנן על ידי אדריכל – על של חיינו. זמן שבו נוכל לסלוח, להתמלא במחילה ובאהבה, גם כלפי אלו שהכאיבו לנו. לא כי הם ראויים לכך, אלא כי אנו ראויים לאהוב, לסלוח, למחול. לא לפטור אותם מאחריות; אלא כדי לאפשר לעצמנו לצמוח מתוך כאב, להתבונן בפריחה שלנו, ולהבין כי הכל היה מדויק, מתוכנן, אלוקי ואוהב.