קומי, צאי לך ממצרים:

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ⁠ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי".

(יחזקאל טז, ו, הגדה של פסח)

לכל אישה יש רגעים בהם היא מתבוססת בדמה, בדמעתה. נשים אנחנו; דמעתנו מצויה. 

מתוך העצב, הגלות והמצרים, צומחת גאולה. העצב מחיה אותנו, מצמיח בתוכנו אביב, 

מביא אותנו למקומות חדשים:

"כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ אֵיזוֹ מִצְרַיִם,

לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ

בְּיָד חֲזָקָה, אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם",

כתב אמנון ריבק. וגם את ואני, אישה, צריכות לצאת ממצרים. מהחושך, מהגלות, מהריחוק ומהבדידות. לקום ולצאת ממצרים המרה, לעבר גאולה חדשה ומרגשת.

קומי, צאי 

והגדתְּ לְבָנַיִיךְ ולדורות הבאים 

כאילו יצאתְּ ממצרים. 

קומי, צְאי בַּקְעִי אֶת הַיָּם 

אַל תַּבִּיטִי אָחוֹר 

הֵישִירִי עָתִיד ועיניים 

רַב לךְ יָשָבְתְּ בעמק הַבָּכָא 

דַּמַמְתְּ יותר מִפִּי שְנַיִים 

וְהָיָה הַדָּם לְאוֹת, וְאַת לְמוֹפֵת 

זהו זמן גְּאולָתֵךְ 

בֵּינְתַיִים. 

ויש לו אח 

צאי לךְ ממצרים 

הרי יש בךְ מיצר וצער 

היה בךְ, דיינו 

ומרור, הרבה יותר מעשר מכות. 

צאי לךְ ממצרים; זה הרגע שלךְ 

אחרי מ"ט שערי טומאה 

ובית שֶמָט לִנְפּוֹל 

צְאִי לךְ ממצרים 

זו הגאולה שלךְ עכשיו, 

שֶאתְּ חַכָמָה אחרי שלא ידעתְּ לשאול 

צְאִי לָךְ מִמִצְרַיִם בְּאוֹתות ובְמוֹפתִים 

ובשְפָטִים גְּדוֹלִים 

כי נבקע לָךְ הַַיָּם 

בְּאוֹר פְּנִימִי וברכוש גדול 

קָרֵב יוֹם