בס"ד
שושנת יעקב צהלה ושמחה, בראותם יחד תכלת מרדכי.
פורים, תשפ"ד.
קריאת מגילה. רעש נפצים מתערבב בהדהודים של "בומים" והפצצות, חצוצרות נשמעות לפתע כאותה אזעקה שהעירה אותנו לבוקר שמחת תורה, ועדיין לא נמוגה: מאותו בוקר שחור, עדיין נמצאים אחינו בשבי ובצער. בחורים צעירים שעזבו אימהות ואבות דאוגים, מתפללים, בחורים צעירים פחות, שליבם עם נשים צעירות, ילדים רכים, והם באומץ ובאמונה נלחמים מול התגלמות של רוע וטרור.
המלחמה כאן, כמו הגלות. חמישה חודשים עברו, אבל האזעקה עדיין לא הפסיקה. מחבלים צמאי רוע ושלטון, אורבים כדי לזרוע שכול, מנסים לדקור, לחבל, לשלוט, להפחיד ולזרות אימה.
מקרא מגילה. איזה הפי הנד: הרעים, תלויים על עץ. הטובים, בלבוש מלכות תכלת וחור, צוהלים ושמחים. חלוקה ברורה ומוחלטת. אין בלבול, אין ערבוב בין הרע לטוב. הרע בא על עונשו, כמו באגדות הילדים. הטוב ניצח. אני ממשיכה לדפדף, לקרוא את סיפור המגילה: לא מוצאת שטבחו שם שישה מליון, בעינויים ובמיתות משונות. גם לא אלף וארבע מאות אנשים, נשים וטף. אך אחד מבני שושן לא נחטף אל מנהרות הטרור וקיני הרשע; ולא היה שם אפילו מחבל מתאבד אחד. כמה קל לשמוח מכזה הפי אנד, מאיום שהוסר. האיום היה מפחיד ואמיתי, היתה גזירת שמד; היה רצון לממש את "הפתרון הסופי" של יהודי שושן. אבל בפועל, לא קרה כלום.
ממה הם כל כך פחדו?
בקריאת המגילה עולות תחושות של פחד וחרדה: גם ילדים רכים צמו שלושה ימים, עטו שק ואפר והיו שרויים בפחד נורא. ממה הם כל כך פחדו, אני מהרהרת, והתסכול פושה בי: אפילו אחד מגויי שושן לא שלף חרב וניסה לדקור. כן, הם הכינו עץ. אך יהודי אחד לא נתלה עליו. הגזרה התבטלה, ואף יהודי לא ניזוק בשערה משערות ראשו. כמה קל לשמוח. פתאום השמחה הזו נראית לי ילדותית משהו, חסרת טעם. קל לי יותר להתחבר לתשעה באב, לגלות ולאבדן. אגדות הילדים כבר מזמן התבררו כלא נכונות, וכלא מתכתבות עם מציאות החיים: הרעים עדיין פה, ובמקום להיות תלויים על עץ, הם מחכים להשמיד ולאבד את כולנו. מחבלים קטנים וגדולים מנסים להשחית כרמים ופריחות, ילדים צעירים יתומים, אלמנות אבודות, וחטופים שעדיין בשבי. ההפי אנד בא יבוא, אנחנו בטוחים ומאמינים. "כל הרשעה כולה כעשן תכלה", יבוא יום והטוב ינצח. אבל עכשיו, השמחה, מה זו עושה?!
ממה אנחנו כל כך שמחים?
ואז מסתיימת המגילה. המן ובניו תלויים בבושת על קרש עץ עתיק יומין. ומרדכי יצא מלפני המלך. ודקה לפני שכולנו נעזוב את בתי הכנסיות, נחלק משלוחי מנות איש לרעהו, ונפרוס מפה לבנה על שולחן, רגע לפני שנשתכר וכבר לא נדע מי הטוב ומי הרע, נקרא רק עוד שלוש שורות אחרונות של פיוט קדום:
שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה... תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח, וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר: לְהוֹדִיעַ שֶׁכָּל קֹוֶיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ , וְלֹא יִכָּלְמוּ לָנֶצַח כָּל הַחוֹסִים בָּךְ.
השורות הללו מגלות שזהו לא סיפור ניצחון שהיה ונגמר לפני אלפי שנים, וכיום הוא חסר משמעות. שמחת הפורים היא לא הפי אנד לניצחון מתוק של הטובים כנגד הרעים, ניצחון שהיה פעם, וכיום אנחנו עדיין מחכים לראותו. השורות הללו מגלות פן אחר, נוסף, על סיפור המגילה. ממה הם כולם, יהודי שושן, פחדו כל כך? מסתבר, שלרע יש הרבה דרכים לחבל ולהרע. האיום, הפחד, התחושה שהרע שולט בעולם – נכחו גם נכחו. גם אם בפועל העץ נותר מיותם, ונתלו עליו רק שליחי הרוע, נראה שבאותו הזמן, היהודים איבדו את התקווה, את האמונה שהטוב שולט בעולם. החושך שרר, והתחושה היתה כי כוחות הרשע מקבלים את עוצמתם ושליטתם. והתחושה הזו, לעיתים, עלולה ללוות אותנו עד היום.
התחושה שהרע שולט בכיפת הזהב, המזדקרת לה מתוך המקום המוקדש ביותר לנו כאומה יהודית. התחושה שאין סיכוי מול אויב רב פנים, מבית ומחוץ: הפחד מפני פיגועים, חדירת מחבלים, חטיפות, אזעקות. האיום גדול אף יותר, כשמדינה קטנה וחסרת אונים, מוקפת מול אומות עוצמתיות, הרוצות להשמיד ולכלות. יהודי שושן האמינו כי כלתה אליהם הרעה, כי אין תקווה. וזוהי מטרת הרע בעולם מעצם היותו, ומאז שנברא.
כותב הרמח"ל בדרך ה', כי האכילה מעץ הדעת מהווה את הבלבול בין הטוב לרע. בחטא אדם הראשון, ובעצת הנחש – מקור הרוע, חטאנו לחשוב כי לרע יש כח בפני עצמו:
"ועבודתינו עד החטא נתערב הרע בהטוב היום הזה לבחור בטוב השלם, והבחירה באי קיום רצונו ית' היא הבחירה בעדיפות הרע, וכביכול יש מציאות של רע העומד ושולט בפני עצמו" (דרך ה' חלק א, ה)
קשה להאמין שלרע אין ממשות וכח, כשכל כך הרבה שכול מפוזר מסביב, כשאיומים מבית ומחוץ חודרים אלינו. התחושה היא "בחוץ תשכל חרב, ומחדרים אימה". אך זוהי מטרת השטן העמלקי: להפחיד, וכך לגרום לנו להאמין בו, להאמין כי הוא זה ששולט. אבל בפורים, עם סיום קריאת המגילה, אנחנו מאמינים: אותה תשועה שהקב"ה, מקור הטוב, הביא ליהודי שושן, עומדת לנצח. אותה תקווה ואמונה בטוב, שהחזיקה אותם מעל האיום – מחזיקה גם אותנו, עד היום. אותו שטן מנסה עדיין להפחיד ולהראות את כוחו. אך כאשר אנחנו מסיימים את קריאת המגילה, ונאחזים באמונה בטוב, בתקוות ניצחון הגאולה, דווקא כשאנו עדיין בחשכת הדלות – דווקא היא מביאה אותנו לידי שמחה.
והשמחה רבה כל כך, עד שדווקא בפורים, היום בו אנחנו מבדילים בבירור בין המן למרדכי, בין הרע לטוב, מצווה עלינו להשתכר "עד דלא ידע": עד שלא נבחין מיהו הרע ומיהו הטוב בסיפור הזה. כן, בבית הכנסת אנחנו עדיין בחלוקה דיכוטומית ומוחלטת, כמעט ילדית ואוטופית, בין הרשע לבין הצדיק.
רגעים אחר כך, בקבוקי היין נפתחים, נשפכים, משכיחים מאיתנו, זורקים אותנו שוב למציאות מבלבלת של רע באצטלה של טוב; טוב שנדמה כרע. היין האדום זורק אותנו שוב למציאות היומית, העכשווית, הגלותית, בה עדיין הרע והטוב מעורבבים, בה אנחנו עדיין מתקשים להבחין ולבחור בטוב.
אך דווקא מתוך אותה שכרות, אנחנו רוקדים; דווקא מתוך הבלבול, הגלות, אין האונים – אנחנו שמחים, ובוטחים בכוחות הטוב. בתפילה, שנזכה בקרוב לראות את התגלות שליטת הטוב בעולם.
הערות
